שיבה לעידן ההישגים של ישראל בזירה המדינית? מרחב האפשרויות והתנאים למימושו

במחצית השנייה של 2023 ישראל ניצבת בפני אפשרות לשוב להצלחות דיפלומטיות ברוח המהלכים שהניבו תוצאות מרשימות בעשור הקודם. למרות הטלטלה הפוקדת אותה, מדינות רבות עדיין ערות לתועלת שבשותפות עם ישראל בתחומים ביטחוניים ואזרחיים. המאמץ האמריקני לקדם פריצת דרך עם סעודיה, והמתח המחודש בין ארה”ב והמערב לבין איראן, מסמנים את מרחב ההזדמנויות העיקרי (אם כי במקביל עדיין עומדת על הפרק האפשרות של הסדר חלקי). במקביל, התוכניות לביקורי בכירים ישראליים בחו”ל מעידות על הסיכוי להרחיב את העשייה המדינית. הקשרים האסטרטגיים עם מדינות מפתח באירופה מתהדקים, גם על רקע התעוררות המודעות הביטחונית של הנהגתן בצל המלחמה באוקראינה. באפריקה ובאזורי עולם נוספים ישראל יכולה למלא תפקיד בקידום פתרונות למצוקות הפוקדות מדינות אלו. למימוש הפוטנציאל נדרש שילוב של כמה מרכיבים. ראשית, הידוק מחדש של התיאום המדיני-אסטרטגי (ולא רק הביטחוני, הנמצא כבר עתה בנקודת שיא) עם ארה”ב. שנית, שיבה לדפוס של ניהול הסכסוך עם הפלסטינים, גם בהיעדר “אופק מדיני” לקידום הסדר הקבע. שלישית, חיזוק משמעותי של הממסד המקצועי בתחומי מדיניות החוץ, שעשייתו השוטפת היא תנאי לתרגומן של פריצות דרך מדיניות לאינטרסים ישראליים מוחשיים. מעל לכול, נדרשת הרגעת הזירה הפוליטית הפנימית ושיקום תדמיתה של ישראל כמעצמה צבאית, בעלת כלכלה משגשגת ומוקד של חדשנות טכנולוגית.

שיבה למרחב ההזדמנויות המדיני

בפתח שנת 2018 פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון מאמר שסקר את הישגיה המדיניים המרשימים של ישראל בזירה המדינית באותה עת, בטרם נסחפה המדינה למערבולת פוליטית פנימית מתמשכת, שהסתעפויותיה מעיקות על העשייה הדיפלומטית. בינתיים נוספו להישגים אלה – למרות הטלטלות מבית – גם הנדבכים החשובים של “הסכמי אברהם”, על כלל השלכותיהם האסטרטגיות, הביטחוניות והכלכליות. לא רק שלא עלה בידי יריביה של ישראל בזירה הבינלאומית ובמערכת האזורית להביא לבידודה – אופקים מדיניים חדשים ממשיכים להיפתח, אם תשכיל ממשלת ישראל למצות את מרחב האפשרויות שבפניה. המאמץ האמריקני בנושא הסעודי, התמורה ביחסים האסטרטגיים עם אזרבייג’ן, והזמנת ראש הממשלה – לראשונה מאז 2008 – לתורכיה הם בגדר המחשות לכך.

ביסוד הדברים  ההכרה, העומדת בעינה למרות סימני השחיקה בתדמיתה של המדינה והפוטנציאל לפגיעה בדירוג האשראי שלה, בכך שבעשורים האחרונים הגיעה ישראל למעמד של גורם משמעותי בזירה הבינלאומית. תרומתה הפוטנציאלית היא מעל ומעבר לגודלה הפיזי והדמוגרפי, למרות הסכסוך עם הפלסטינים, שכבר אינו ממלא תפקיד מרכזי ביחס כלפיה.

זאת, הן בתחומי הביטחון הלאומי (החל בהגנה נגד טילים וכלה בסייבר וביישומים של בינה מלאכותית) והן בחדשנות – בטכנולוגיות תקשורת, ברפואה, בחקלאות מתקדמת, בניהול משק המים ובסוגיות נוספות שעשויה להיות להן השפעה ניכרת על מגמות כלכליות וחברתיות במאה ה-21. על בסיס התשתית המדינית הקיימת, ובראשה מערכת “היחסים המיוחדים” עם אמריקה (גם אם ניתן לזהות בה סדקים), ישראל יכולה כעת לשוב למסלול של עשייה מדינית מקיפה ומועילה. עם זאת, מדובר בחזון שלא ניתן לממשו ללא הגדרה נכונה של סדר העדיפויות הלאומי, ויצירת תנאים מדיניים משופרים הן לפעילות אינטנסיבית בדרג המדיני העליון והן לפעילות ההמשך המסועפת הנדרשת כדי לתרגם את פריצות הדרך לקשרים שוטפים וארוכי טווח. להלן סקירה תמציתית של כמה זירות פעולה, הן כאלו שבהן תיתכן פריצת דרך, והן כאלו שבהן כבר מסתמן מתווה לשיפור ניכר במערכות היחסים.

הנורמליזציה עם סעודיה

עבור הממשל האמריקני, ועבור הנשיא ג’ו ביידן אישית, הפכה שאלת הנורמליזציה בין סעודיה לישראל – שאותה סימן ראש הממשלה נתניהו כיעד אסטרטגי מאז כניסתו לתפקידו – למעין מנוף השפעה מדיני המכוון לעודד את ישראל למקד את מאמציה בזירה זו, ובתוך כך להרגיע ולייצב את החזית הפנימית. היא ניצבת על הפרק שוב ושוב במגעיהם של שר החוץ טוני בלינקן, של היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סאליבן ושל האחראי לנושאי המזה”ת ברט מק’גרק עם ההנהגה הסעודית. עם זאת, הסיכויים למימוש התנאים שהציב לכך מוחמד בן סלמאן קלושים. ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי תתקשה לשוב ולהתחייב ל”פתרון שתי המדינות”; הדרישה לשליטה של סעודיה במעגל הדלק הגרעיני ממשיכה לעורר דאגה, גם בישראל; וקשה להעריך שיימצאו בסנאט 67 הקולות הנדרשים על פי החוקה לאשרור אמנה (treaty) שתחייב את ארה”ב להגן על סעודיה.

אף על פי כן, האיתותים הסעודיים על כך שהנושא לא ירד מעל הפרק, למרות ההסכמה עם איראן (בחסות סין) על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ריאד וטהרן, הם כשלעצמם ביטוי חשוב לתמורה במעמדה המדיני של ישראל, בייחוד לאחר הסכמי אברהם. המאמצים הדיפלומטיים נמשכים על ידי ארה”ב וישראל, למרות חילופי השלטון בה ולמרות הדרך שממשלתה הנוכחית מצטיירת בה בתקשורת הבינלאומית. בראייה הסעודית, כפי שמוחמד בן סלמאן הבהיר בפומבי, יש לישראל מה להציע, גם כמי שממשיכה להוכיח, במעשים ולא בדיבורים, את נכונותה להפעיל כוח מול האתגר האיראני; וכמדינה שיכולותיה הטכנולוגיות המגוונות רלוונטיות לחזון “2030” של מוחמד בן סלמאן ולמיזמים שאפתניים כמו העיר “ניאום” ההולכת ונבנית.

משמעות הדברים היא שגם אם לא תיפתחנה שגרירויות בשתי הבירות בקרוב, ההשקעה בשיפור היחסים, המתנהלים זה מכבר “מתחת לשולחן”, תמשיך להניב התקדמות, עקב בצד אגודל, לקראת קשרים כלכליים משמעותיים שיש להם גם ערך במבט לעתיד. זאת, בנוסף לרבדים הקיימים של שיתוף פעולה מודיעיני ושל השתלבות במערך ההגנה האווירי האזורי שהאמריקנים שקדו על הקמתו. כבר עתה מסתמנת שחיקה הדרגתית של גילויי החרם. מעודדת השתתפות משלחת ישראלית בתחרות על אדמת סעודיה. גם הדיון ביוזמה, שסיכוייה אומנם קלושים, של מימוש קשרי תחבורה בין המדינות – רעיון שראש הממשלה שב והציף בסוף יולי 2023 – מעיד על החשיבות הגוברת של מרחב האפשרויות שעשוי להיפתח.

למגמה זו, כשלעצמה, יש השפעה חיובית על התנהלותה של בחריין השכנה. ספק אם הייתה מצטרפת להסכמי אברהם וממשיכה לקיים מערכת של שיתופי פעולה, הנמשכים למרות עיכוב ביקורו של שר החוץ אלי כהן במנאמה על רקע עליית השר לביטחון לאומי להר הבית, אילולא יצאה מנקודת הנחה שדעת הסעודים נוחה מכך. תמונת המצב מול איחוד האמירויות מורכבת יותר, בשל המתחים הגלויים המתעוררים מעת לעת בין מוחמד בן זייד לבין מוחמד בן סלמאן, והמחלוקות ביניהם בנושאים מספר, כמו עתיד המערכה בתימן. עם זאת, גם עבור אבו-דאבי, עצם קיומה של הידברות ישראלית-סעודית, ולו עקיפה ומוגבלת במאפייניה, מאפשר את המשך פיתוחו של הקשר עם ישראל והעמקתו. מעבר לכך, המסר הגלום במהלך כולו – למדינות בעולם שחששו בעבר מפני משמעויותיה של קרבה לישראל – הוא שסעודיה שוב אינה רואה בישראל אויב.

בנסיבות אלה, מדיניות ישראלית מושכלת יכולה להפיק את מרב התועלת מן המגמה המסתמנת בסעודיה, אך עדיף לעשות זאת תוך התמקדות ביעדים מציאותיים, כמו טיסות ישירות לחג’ והעמקה הדרגתית של שיתופי הפעולה הכלכליים. לא יהיה זה נכון “לדחוק את הקץ” בנושא הנורמליזציה המדינית עם ריאד, ובוודאי לא לשלם על המאמץ האמריקני – אינטנסיבי ככל שיהיה – ב”מטבע” של תגובה רפה לעמדת ארה”ב בנושא האיראני, אם זו תשוב ותגלוש לכיוונים בעייתיים. המפתח ליחסים עם מדינות המפרץ, כעת ובעתיד הנראה לעין, טמון בעמדה תקיפה כלפי איראן, ובנכונות להפעיל כוח צבאי בעת הצורך.

שינוי בגישת המערב לאיראן

בתוך כך, מתרבים הסימנים לכך שעמדות ארה”ב ושותפותיה במערב – בדגש על בריטניה – אמנם לא הרפו מן האפשרות של הסדרה בלתי רשמית עם איראן (“פחות תמורת פחות”) אך גם החריפו את נימת התייחסותן. ההתגרויות האיראניות הגוברות במפרץ, כולל השתלטויות או ניסיונות השתלטות על מכליות שנחשדו לכאורה בהברחה, וכן המתיחות עם כווית, לאחרונה, סביב השליטה בשדה הנפט אראש, חוללו תגובת נגד תקיפה יחסית, והביאו בין היתר הן לתגבור של העוצמה הימית האמריקנית והן להפגנת נוכחות של ציי בריטניה וצרפת.

גם קשריה של איראן עם רוסיה, והמשך הדיכוי של מחאת הנשים, שבו ומיקדו את תשומת הלב בצביונו של המשטר בטהרן. בין היתר זכו נושאים אלה לאזכור מפורש במפגש ההתייעצות של שרי ההגנה והחוץ של ארה”ב ואוסטרליה – AUSMIN – שהתקיים בסוף יולי 2023, כביטוי לכך שארה”ב ממשיכה לראות באיראן כוח עוין שיש להרתיעו.

הקו הפרובוקטיבי האיראני שיקף, ככל הנראה, תחושה גוברת של ביטחון על רקע הידוק הקשר עם רוסיה ועם סין, וזיהוי חולשה והיסוס בארה”ב ובמערב. במקביל, התנהלות חיזבאללה בלבנון מצביעה גם על פרשנותם של חסן נסראללה ושל נותני חסותו האיראנים למתרחש בישראל. בסוריה, האיראנים פועלים לחזק מיליציות סוריות וזרות הפועלות בשליחות משמרות המהפכה ומציבות איום על הנוכחות האמריקנית במזרח המדינה, כשבמקביל גוברים גם החיכוכים בין הכוחות הרוסיים לאלו האמריקניים. מכאן נובע הצורך הגובר – של ישראל ושל ארה”ב גם יחד, כמו גם של מדינות “מחנה היציבות” (מדינות המפרץ [להוציא קטר], מצרים, ירדן ומרוקו), להעמיד את טהרן על טעותה ולהמחיש כי יש מחיר להתנהלותה. דברים מפורשים ברוח זו אמר מפקד זרוע האוויר (AFCENT) של “פיקוד המרכז” האמריקני, CENTCOM, בביקורו בישראל בראשית יולי 2023. גם בהיבט זה נפתחות בפני ישראל, אם תפעל בנחישות (אך בשיקול דעת), אפשרויות לחיזוק מעמדה האזורי, ולהידוק קשריה עם ארה”ב.

אבן יסוד בכל מאמץ משותף מסוג זה היא אכן השותפות המתבססת והולכת בין צה”ל וקהילת המודיעין הישראלית לבין CENTCOM, שמפקדו, גנרל מייקל אריק קורילה, פוקד את ישראל בתכיפות של כמעט פעם בחודש, ואף נכח בתרגיל המטה המטכ”לי השנתי של צה”ל. תרגילים משותפים דוגמת “אלוני בזלת” (Juniper Oak), 23.2 (ינואר 2023) ו-23.3 (יולי 2023) – הרחבים ביותר מסוגם עד כה, בשילוב כל ממדי הקרב, כולל חלל וסייבר, תוך דימוי תקיפה של “יעדים אסטרטגיים” – ממחישים הן את עומק השותפות והן את תכליתה. תרגיל נוסף, Juniper Spartan, משותף לשייטת 13 ולצי החמישי (זרוע הים של CENTCOM), שהתקיים בסוף יולי 2023, נוהל מן הצד הישראלי על ידי פיקוד העומק, המופקד על הממד הצבאי של ההתמודדות עם איראן – איתות נוסף באשר לזהותו של הצד היריב בראיית ארה”ב וישראל גם יחד; ובעקבותיו החל בראשית אוגוסט תרגיל ימי משותף לחיל הים ולצי החמישי, Intrinsic Defender. היקף הפעילות התרגילית והמבצעית המשותפת הוא חסר תקדים.

יתרה מזאת, העברתה של ישראל מתחום האחריות של הפיקוד האירופי של ארה”ב (EUCOM) לזה של CENTCOM – החלטה של טראמפ, שמומשה על ידי הממשל הנוכחי – יצרה מציאות חדשה שבה היא איננה עוד שותפה בעלת חשיבות משנית (עיקר ייעודו של EUCOM הוא להרתיע איומים לביטחון אזורי הליבה של אירופה) אלא הכוח הצבאי המשמעותי, האפקטיבי והמתקדם ביותר בתחום אחריותו של הפיקוד. זאת, בתנאים מדיניים שבהם אין חסמים מצד מדינות ערב העיקריות, הכלולות גם הן בתחום האחריות של CENTCOM, לשילובה של ישראל בפעילויות ובמתארים מבצעיים. כל זה מניח יסודות הן להתמודדות אפשרית עם איראן, אם תתמיד במגמותיה הנוכחיות, והן להעמקת שילובה של ישראל במערכת האזורית.

יחסי ישראל עם אזרבייג’ן (ותורכמניסטאן)

נדבך אסטרטגי נוסף, המשקף הן את חשיבות האתגר האיראני והן את הפוטנציאל לביסוס מעמדה המדיני של ישראל, גלום בתמורה המתחוללת ביחסי ישראל עם אזרבייג’ן (כמו גם עם תורכמניסטאן, שבה ביקר שר החוץ אלי כהן באפריל 2023 – ביקור ראשון מסוגו מאז 1994, שבמהלכו חנך שגרירות חדשה באשחאבאד). אחרי למעלה משלושים שנה כוננה אזרבייג’ן יחסים דיפלומטיים מלאים ומינתה שגריר תושב בישראל.

ביקור הנשיא יצחק הרצוג בבאקו (31 במאי 2023) עמד בסימנה של המתיחות הגוברת בין איראן לאזרבייג’ן, שעצרה בכמה מקרים חוליות חבלה וחתרנות שהופעלו על ידי איראן, סיכלה ניסיון פיגוע נגד שגרירות ישראל, והדפה איומים שלוו בתמרונים של צבא איראן בקרבת הגבול. הנשיא הדגיש, אומנם, כי מעבר לקשרי הביטחון ולאיום האיראני יש ממדים נוספים ליחסים הבילטרליים, בדגש על אנרגיה: אזרבייג’ן, באמצעות צינור BTC (באקו-טביליסי-ג’ייהאן), היא ספקית הנפט העיקרית של ישראל כיום. ישראל מעוניינת גם בהרחבת קשרי הסחר, הגנת הסייבר, התשתיות בתחום המים, האנרגיות המתחדשות, החקלאות והתיירות. אולם האיום הפעיל מצד איראן, שבא לידי ביטוי גם בפיגוע בשגרירות אזרבייג’ן בטהרן בינואר 2023, הוא הגורם העיקרי – לצד הסכסוך המתמשך עם ארמניה – להעמקת הקשר האסטרטגי בין שתי המדינות, ולהרחבת הייצוא הביטחוני הישראלי לאזרבייג’ן.

ביקוריהם של שרי הביטחון בני גנץ (אוקטובר 2022) ויואב גלנט (יולי 2023) המחישו והידקו את מערכת הקשרים. גלנט גם הצביע על מרכיב נוסף ביחסים – יחסה ההיסטורי החיובי של אזרבייג’ן, שרוב אוכלוסייתה מוסלמית שיעית, לקהילה היהודית – כאשר חלק כבוד לקברו של אלברט אגרונוב, מפקד טנק יהודי שנהרג במלחמת נגורנו-קרבאך הראשונה ב-1994 ונחשב לגיבור לאומי אזרי. קשרי הביטחון עם ישראל אינם בגדר סוד, ולאחר הניצחון במלחמת נגורנו-קרבאך השנייה בסתיו 2020 ניתן היה לראות בבאקו את דגלי ישראל לצד אלו של תורכיה (ושל פקיסטאן, שגם היא מגישה סיוע צבאי לאזרים). כמצוין להלן, האינטרס המשותף בזירה זו הוא אחד המרכיבים האפשריים בהעמקת ההידברות עם תורכיה בעידן ארדואן.

ישראל ומרוקו כעוגן מערבי של “הסכמי אברהם”, ועתיד “פורום הנגב”

הודעתה של ממשלת ישראל (17 ביולי 2023) כי היא מכירה בריבונות מרוקו בסהרה המערבית היא צעד חשוב בפני עצמו, וביטוי למערכת יחסים הולכת ומתהדקת. הנכונות לעשות זאת, ואף לפתוח קונסוליה ישראלית בבירת החבל, דאח’לה, כפי שנמסרה במכתב של ראש הממשלה למלך מרוקו, מוחמד השישי, אמורה להוביל להעלאת דרג הייצוג הפורמלי ממשרדי קישור לשגרירויות. בכך הלכה ישראל בעקבות הצעד שנקט ממשל טראמפ ב-2020 (ממשל ביידן, אף שהשמיע ספקות, לא ביטל את ההחלטה). ההודעה כבר הניבה הזמנה רשמית של המלך מוחמד השישי לראש הממשלה נתניהו לבקר במרוקו – הזדמנות נוספת להרחבת המעגל הדיפלומטי בדרג המדיני העליון.

סייע לפריצת הדרך ביקורו (ביוני 2023) של יו”ר הכנסת אמיר אוחנה, שמתוקף מעמדו היה האורח הישראלי הבכיר ביותר במרוקו מאז “הסכמי אברהם”, ויו”ר הכנסת הראשון המבקר במדינה מוסלמית. הוא לא הסתיר את אהדתו ואת זיקתו המשפחתית, ונתן ביטוי פומבי לכוונה, אף שטרם אושרה רשמית, להכיר בריבונות מרוקו בסהרה המערבית. את פרטי המהלך סיכם במקביל היועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי, שגם הוא ביקר במרוקו בראשית יוני 2023 ודן עם מארחיו במהלך ההכרה ובמרכיבי ההסדרה ביחסים.

התמורה ביחסים הרשמיים עם מרוקו עשויה גם לאפשר את כינוסו המתוכנן מזה זמן של “פורום הנגב” – שייתכן כי שמו ישתנה – הכולל את שרי החוץ של ארה”ב ושל מדינות “הסכמי אברהם”: ישראל, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו (המצב בסודאן מעורער מדי), וכן את מצרים, המגלה כיום אהדה, שלא כבעבר, להרחבת מעגל הקשרים עם ישראל. ירדן, אומנם גם היא שותפת שלום של ישראל, לא הצטרפה עד כה, וגם לא הרשות הפלסטינית. בראשית 2023 – למרות סימני השאלה שנבעו מחילופי השלטון בישראל – התקיים בהצלחה באבו-דאבי מפגש מכין של הפורום בדרג מנכ”לים, וכונסו קבוצות העבודה (ביטחון אזורי, אנרגיה, בריאות, מים, ביטחון תזונתי, תיירות וחינוך לסובלנות) שעל הקמתן הוסכם במפגש שרי החוץ בשדה בוקר במרס 2022.

עם זאת, על רקע ההסלמה במתיחות בין ישראל לפלסטינים, כמו גם בשל מורת רוח ברבאט מעיכוב ההחלטה בנושא ההכרה בריבונותה, נדחו המפגשים של הפורום, בדרג שרי חוץ, שתוכננו להתקיים במרוקו (ייתכן בדאח’לה או באל-עיון, שתיהן בתחומי סהרה המערבית), תחילה במרס ולאחר מכן ביוני 2023. עתה עומד כינוסו שוב על הפרק, אם תסתמן רגיעה בעימות הישראלי-פלסטיני. ערב הדחייה האחרונה עלתה (בעדות שה”ח אלי כהן בפני ועדת החוץ והביטחון, 26 ביוני 2023) האפשרות שמדינות נוספות, שעדיין אין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, תצטרפנה לפורום, וכמו כן, שותפותיה ה”הלניות” של ישראל במזרח הים התיכון, יוון וקפריסין, דוחקות בה לתמוך בצירופן למסגרת זו.

לצד הממד המולטילטרלי, הסדרת דרג היחסים עם מרוקו עשויה לסייע גם בניהול השוטף של הקשרים הבילטרליים המתהדקים והולכים. אלו כוללים – לצד תיירות ישראלית נרחבת, בהיקף של עשרות אלפי מבקרים בשנה, וטיסות ישירות של חברות התעופה משתי המדינות – גם ביקורי בכירים במגוון תחומים, כולל שיתוף פעולה מקצועי בין משרד מבקר המדינה לעמיתו המרוקני. בממד הכלכלי, נרשמו השקעות ישראליות בתחומי משק המים – הסכם שיתוף פעולה בין חברת “מקורות” למקבילתה המרוקנית נחתם במסגרת הפורום המרוקני-ישראלי-אמיראתי בנובמבר 2022 במראקש – וחיפושי האנרגיה, והוקמו פורומים משותפים לקידום יזמות וחדשנות (בין היתר התקיים בקזבלנקה במאי 2023 מפגש בין נשים משתי המדינות העוסקות בתחומי ההיי-טק). תצוין גם יוזמה משותפת של התעשייה האווירית ואוניברסיטת רבאט הבינלאומית להקים מרכז מצוינות בתחומי האירונאוטיקה – שמרוקו מבקשת לבסס בו את מעמדה כיצרנית חלקי מטוסים – והבינה המלאכותית.

מעורבות גלויה זו של התעשייה האווירית בתחומי מחקר אזרחיים באה לצד מהלכים מרחיקי לכת בתחום הביטחוני, בדגש על עסקות נשק משמעותיות, ובכלל זה משגרי רקטות מתקדמיםPULS מתוצרת אלביט ואף טנקי מרכבה מעודפי צה”ל. ביקורים הדדיים בדרג רמטכ”לים ושרי ביטחון/הגנה תרמו לביסוס הקשר והרחבתו, ושתי המדינות השתתפו בתרגיל African Lion של “פיקוד אפריקה” האמריקני. ברקע – ראייה משותפת של האיום האיראני: מרוקו ניתקה את היחסים עם איראן ב-2018, בשל מעורבותה של טהרן בחתרנות בסהרה המערבית. כעת עולה אפשרות של אספקת מל”טים תוקפים איראניים, בדומה לאלה שרוסיה משתמשת בהם באוקראינה, לחזית המורדים שם – POLISARIO – והידוק נוסף של הקשרים עם ישראל על רקע זה. בדומה למצב באזרבייג’ן, שם איראן היא הזירה המשנית וארמניה היא העיקרית, היריבה העיקרית בראייתה של רבאט היא דווקא אלג’יריה, שלישראל אין כיום עניין בסכסוך איתה, וצריך אף לתת את הדעת על פוטנציאל ההיזק שלה מול נתיבי הסחר במערב הים התיכון. אך להידוק הקשר עם מרוקו חשיבות מעשית ואסטרטגית המצדיקה את העמקת הסיוע הביטחוני והרחבתו.

תפקיד הייצוא הביטחוני בקשרים האסטרטגיים עם מדינות אירופה ואסיה

ליכולותיה המרשימות של התעשייה הביטחונית הישראלית, בהגדרה המרחיבה (מנכ”ל משרד הביטחון, אלוף במילואים אייל זמיר, מנה באחרונה 17 תחומים שבהם ישראל מייצאת יכולות צבאיות, רשימה הכוללת גם את עולם הגנות הסייבר האסטרטגיות ויישומים צבאיים אפשריים של בינה מלאכותית), יש משקל גובר לא רק ביחסים עם מדינות המפרץ, אזרבייג’ן ומרוקו. היא טובעת את חותמה גם בתמורה המסתמנת ביחסי ישראל עם מדינות מפתח באירופה, ובראש ובראשונה גרמניה. זאת, על רקע לקחיה המצטברים של המלחמה באוקראינה, והמודעות לצורך בהצטיידות צבאית ובמענה טכנולוגי לאיומים, הן בשדה הקרב (ומול טרור) והן “מעבר לאופק”. סך הייצוא הביטחוני ב-2022 הגיע לשיא של 12.5 מיליארד דולר, והמגמה נמשכת ואף מתעצמת. גם בהיבט זה, המציאות האסטרטגית החדשה, שהחלה להסתמן עוד לפני שנחתמו “הסכמי אברהם” – היינו, ההבנה שמדינות המפרץ, וסעודיה בכללן, אינן צפויות לגבות מחיר מדיני וכלכלי ממי שיהדק את קשריו הביטחוניים עם ישראל – היא גורם מאפשר המרחיב את ההזדמנויות שבפני ישראל.

ההתפתחות המשמעותית ביותר היא העסקה עם גרמניה למכירת מערכות הגנה נגד טילים “חץ 3″, הממקמת את ישראל בשורה הראשונה של ספקיות הנשק המתקדם בזירה העולמית. זו תוצאה ישירה של החלטת הממשלה הגרמנית (בקואליציה של הסוציאליסטים עם הירוקים!) להגדיל באופן דרמטי את תקציב הביטחון, בתגובה לפלישה הרוסית לאוקראינה ולאיום הגלום בה לעתידה של אירופה. מעבר למשמעות הכלכלית של עסקה בשווי 4.3 מיליארד דולר (שהמקדמה עליה, בסך 560 מיליון, כבר אושרה בבונדסטאג), גלומים בה גם מסרים מדיניים מובהקים, כולל עצם מתן ההסכמה לעסקה מצד ארה”ב, שמימנה במסגרת פיתוח ה”חץ” 80% מעלות הפרויקט. ישראל מתייצבת כעת כגורם תורם, לא כלקוח נזקק, של מדינות המערב בכלל, ושל ברית נאט”ו בפרט.

קשרים ביטחוניים ממלאים תפקיד חשוב גם ביחסים עם מערך המדינות במזרח אירופה, שעבור רובן (להוציא הונגריה, שהנהגתה אינה רואה בפוטין אויב) האיום כיום מוחשי מאי פעם, ומתורגם להצטיידות צבאית מואצת. הרכש מישראל, עבור רובן, משתלב בתפיסת עולם בסיסית המגלה הבנה לתנועה לאומית כמו הציונות ולנכונותה להגן על עצמה – הבנה שהייתה נדירה יותר, לפחות עד 2022, בקרב מדינות במערב אירופה, שהתרחקו מן האתוס של נכונות להילחם למען המולדת, אך כעת ניכרת תמורה בגישתן. גם בפינלנד, על אף צביונה הפרוגרסיבי בהיבט החברתי, ערך ההגנה העצמית מוטמע בה עמוק, ולקראת הצטרפותה כעת לנאט”ו אישרה עסקה לרכש מערכות “קלע דוד”, שכבת ההגנה נגד טילים בטווח קטן מה”חץ”, לצד הצטיידות בטילי נ”ט ישראליים.

אין פירוש הדבר שמדינות המצטיידות באמל”ח ובטכנולוגיה ישראלית מתקדמת או משתפות פעולה בממד הביטחוני תרפינה מביקורתן על היבטים במדיניות ישראל. כך, צרפת הבהירה בתום ביקורו של שה”ח כהן בפריז (21 ביולי) כי לצד מחויבותה לביטחון ישראל, היא ממשיכה לחתור לפתרון שתי המדינות ולהתנגד למדיניות ההתיישבות, “המנוגדת לחוק הבינלאומי”. קשה להניח שביקורת זו תתורגם לצעדים קונקרטיים – לחצים וסנקציות. המוסדות של האיחוד האירופי – שצביונם מדיני-כלכלי ביסודו, ללא זרוע צבאית של ממש – ממשיכים אומנם במדיניות של תמיכה בדרישות היסוד של הפלסטינים ובמתן גיבוי תאורטי לשאיפה להפעיל לחץ על ישראל עד להשגת פתרון כפוי. יש באירופה עדיין “מעוזים” של עמדה אנטי-ישראלית מובהקת, כמו אירלנד. אך ככלל, רבות מן המדינות החברות באיחוד מתמקדות ביתרונותיהם של הקשרים הדו-צדדיים ומגלות נכונות להקשיב למסרים ישראליים תקיפים לגבי איראן.

הייצוא הביטחוני הפך בעשור האחרון גם למנוף עיקרי ביחסי ישראל עם מדינות אסיה והמרחב האינדו-פציפי, בראש ובראשונה להודו עצמה, שהפכה יעד עיקרי לייצוא של מערכות נשק ישראליות מתקדמות. במקביל, ובזיקה ישירה לכך, הבשילו גם היחסים המדיניים והכלכליים. ביטוי מובהק למציאות הגאו-אסטרטגית החדשה ניתן עם כינון המסגרת המשותפת לישראל, הודו, איחוד האמירויות וארה”ב, I2U2, שההודים יזמו ואף ביקשו לקרוא לה “הרביעייה” (Quad) המערבית, כמשלימה את הרביעייה המזרחית – הודו, יפן, אוסטרליה וארה”ב.

מהלך דומה מסתמן גם מול מדינות נוספות במרחב, בנוסף למערכת היחסים העמוקה ורבת השנים עם סינגפור. החתימה ביולי 2023 על הסכם סחר חופשי עם וייטנאם היא המשך מתבקש לקשרי הסיוע הביטחוני שהתהדקו בשנים האחרונות. מגמות דומות הסתמנו גם מול יפן והפיליפינים. ממשלת אוסטרליה הנוכחית (שביטלה באוקטובר 2022 את ההכרה בירושלים כבירת ישראל) היא אומנם ידידותית פחות מקודמותיה השמרניות, ובשורות מפלגת העבודה האוסטרלית שבשלטון נשמעים קולות עוינים, אך בהיבט הביטחוני הקשרים נותרו איתנים, כולל מזכר הבנה (מרס 2023) בין התעשייה האווירית לתאגיד אוסטרלי לפיתוח משותף של מערכות מתקדמות להגנה אווירית והגנה נגד טילים.

בפועל, ישראל ממלאת כיום בזירה זו תפקיד משמעותי במאמצי בניין הכוח של קשת המדינות הרואות את עצמן נתונות לאיום אסטרטגי גובר מצד סין. זאת כאשר היא מקפידה – בשל עמדת ארה”ב, אך גם משיקולים של הגנת נכסיה הטכנולוגיים – להימנע מאספקה לסין של פריטים צבאיים כלשהם, ושל טכנולוגיות דו-שימושיות. היא גם מקיימת יחסים כלכליים ומסחריים עם טאיוואן, מבלי להידרש לשאלת ההכרה המדינית. תמונת מצב זו, שאינה צפויה להשתנות במהותה, היא שתהווה רקע לביקור ראש הממשלה בסין, כאשר יתממש.

הביקור המתוכנן בסין

לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע בפומבי – ודווקא במהלך פגישה עם חברי קונגרס אמריקניים – על כוונתו לבקר בסין, הגיע תורו של נשיא סין ומנהיג המפלגה הקומוניסטית, ש’י ג’ין-פינג, לאשר כי הוא אכן מצפה לביקור של ראש הממשלה, ולשגר לנתניהו, כמחווה, עותק של הביוגרפיה שלו.

בעיני רבים – פרשנים ואנשי מעשה כאחד – הצטיירה כוונה זו כהתרסה מפורשת כנגד המדיניות האמריקנית, וליתר דיוק מדיניות ממשל ביידן, שהתייצב בכמה היבטים כנגד עמדות הממשלה בישראל. נתניהו מיהר אפוא להבהיר, בין היתר בנאום לרגל יום העצמאות של ארה”ב, כי אין חלופה לקשר עם ארה”ב, והנשיא הרצוג השתמש בלשון דומה בנאומו בקונגרס. ישראל איננה ולא תהיה “לקוח” של מעצמה אחרת כלשהי, וגם סין אינה מעוניינת בכך. יתרה מזאת, להנהגה בבייג’ינג כמו גם לממשלת ישראל ברורות המגבלות שתמשכנה לחול על שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, כולל בתחומים אזרחיים מובהקים לכאורה, כמו מיזמי תשתית שארה”ב מתנגדת בתוקף לשילובן של חברות סיניות (בשליטת המדינה/המפלגה הקומוניסטית הסינית) בהקמתם בארץ, מעבר למה שכבר הוסכם.

בה בעת, יש לישראל סדר יום משמעותי מול סין – בראש ובראשונה, בכל הנוגע לאתגר האיראני. נוכח ההתקדמות בפרויקט הגרעין, יש בזירה המדינית (לצד האופציה הצבאית) גורמים מעטים היכולים להביא לבלימתו: ארה”ב, ככוח מרתיע, ואולי סין כ”ידידה מרסנת”, שהאינטרס העליון שלה הוא שימור היציבות האזורית והגלובלית. מסר ישראלי חד לגבי האיום לעתיד האזור (והכלכלה העולמית), אם איראן לא תיעצר ולא יהיה מנוס משימוש בכוח, כבר הניב בעשור הקודם נכונות סינית להצטרף למעגל הלחצים על טהרן. המצב כיום שונה: סין נוקטת, גם בנושא זה, קו מתריס כלפי המערב, ויוזמתה לפיוס בין איראן לסעודיה מעידה על גישה שאפתנית ויוזמת יותר במערכת האזורית, אך יש חשיבות אסטרטגית להבהרת עמדתה של ישראל במישרין ובדרג המדיני העליון.

זאת, לצד זיהוי (זהיר) של תחומי שיתוף פעולה כלכליים שאינם שנויים במחלוקת מול ארה”ב, בראש ובראשונה בתחומי הבריאות והטכנולוגיה הרפואית, וכן בחקלאות ובתחומים נוספים, כמו אנרגיות מתחדשות, שבהן יש לישראל מה להציע, בשאיפה לאזן ככל הניתן את מאזן הסחר המוטה כיום באורח קיצוני לטובתה של סין.

בה בעת, חשוב להמשיך ולהבהיר – בין היתר, לממשל האמריקני ולחברי קונגרס מודאגים משני עברי המתרס – כי עצם קיומו של דיאלוג עם סין (שגם ארה”ב עצמה מנהלת) אין פירושו שישראל מגלה אהדה לשאיפותיה הגלובליות של סין, או מבקשת עדיין למצוא את מקומה בתפיסת “החגורה והדרך” של ש’י ג’ינפינג. דרך מרכזית לסמן זאת באורח חד משמעי גלומה בהרחבת הדיפלומטיה גם להודו (על בסיס מערכת היחסים ההדוקה שכבר נרקמה עם ראש הממשלה נארנדרה מודי) וליפן. חשיבות מיוחדת יכולה להיות בעת הזאת להידוק הקשרים עם דרום קוריאה – בהמשך לביקורו של שר החוץ כהן בראשית יוני 2023 – הן בשל ההיבטים הביטחוניים, האתגרים המשותפים והרובד הערכי הקושר בין שתי המדינות, והן משום שהיא צפויה להימנות עם חברות מועצת הביטחון של האו”ם בשנים 2024–2025. בדומה להודו, גם דרום קוריאה מעוניינת בשילובן של האמירויות במסגרת תלת-צדדית שתביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של כל צד.

הביקור בתורכיה והמאזן המדיני במזרח הים התיכון

מסע מדיני טעון נוסף שעל הפרק צפוי להיות הביקור הראשון של ראש ממשלה ישראלי בתורכיה, מאז שיחותיו של אהוד אולמרט באנקרה בסוף 2008 (שהתמקדו אז בניסיון לקדם שלום עם סוריה, שקרס מייד לאחר מכן עקב מבצע “עופרת יצוקה” בעזה). בעקבות ניצחונו בבחירות, הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן ממשיך במאמציו לחילוץ הכלכלה התורכית מן הסחרור האינפלציוני שנקלעה אליו, ובתוך כך פועל לשפר את יחסי ארצו עם מדינות המפרץ. אלו בתורן גילו נכונות להשקיע סכומים ניכרים בתורכיה, אך ניכר כי דרשו בתמורה שינוי בסדר היום ה”נאו-עות’מאני” שקידם ארדואן בעבר: “תיקון כיוון” המתבטא ביחס חיובי יותר הן כלפי משטרו של עבד אל-פתאח אל-סיסי במצרים והן כלפי ישראל, אם כי נמשכת הביקורת התורכית על היבטים של מדיניותה, בדגש על סוגיות ירושלים והר הבית.

יש לישראל נקודות ממשק עם אינטרסים תורכיים, הן בהיבטי כלכלה וסחר (שלא נפגעו גם בשיא המתיחות בין שתי המדינות, לאחר עצירת המשט של ה”מאווי מרמרמה” במאי 2010) – נמל חיפה ממשיך לשמש, גם בשל המצב בסוריה, נתיב לייצוא התורכי לירדן ומעבר לה, והן במישור האסטרטגי, וכבר הוזכרה שותפות האינטרסים בכל הנוגע לתמיכה באזרבייג’ן, גם אם דעת התורכים לא תמיד נוחה מהיקף המעורבות הישראלית. בימים כתיקונם, שיפור בקשרים עם ישראל היה יכול לסייע לארדואן – שלא הוזמן על ידי ביידן לשתי ועידות הפסגה (בזום!) של מנהיגי המדינות הדמוקרטיות – לשפר את מעמדו בוושינגטון; אלא שהזמנים אינם כתיקונם, והשפעתה של ישראל בהיבט זה עדיין מוגבלת.

בה בעת, לא יהיה זה נכון – אסטרטגית וכלכלית – להיעתר ללחץ התורכי החוזר ונשנה לחבר את הפקת הגז של ישראל ושותפותיה במזרח הים התיכון לשאיפתה של תורכיה להפוך גשר (hub) של אספקת אנרגיה. זאת, גם אם הולך ופוחת הסיכוי למימושו של המתווה האלטרנטיבי בדמות צינור ה- EastMed לאירופה.

ייצוא גז לתורכיה, בעת הצורך, יוכל להתממש באמצעות הובלה ימית של גז מונזל (LNG) למתקני הגזה מחדש בנמלים תורכיים, ואילו התקשרות ארוכת טווח בדמות בניית צינור תציב את ישראל בעמדת תלות בגחמותיו של השלטון התורכי, וכרוכה בהכרח גם בפגיעה בזכויותיה של קפריסין במים הכלכליים שלה, שהרי צינור לתורכיה לא יעבור במים הכלכליים של לבנון וסוריה.

מעבר לכך, חשוב לשמור על ההישגים המרשימים בבניית מערך הכוחות המשותף עם יוון וקפריסין בשנים האחרונות. בטרם שובשו תוכניותיו עקב מצבו הבריאותי היה ראש הממשלה אמור לצאת תחילה למפגש הפסגה המשולש התשיעי (!) עד כה עם עמיתו היווני, קיריאקוס מיצוטאקיס – שגם הוא זכה לאחרונה בבחירות – ונשיא קפריסין החדש, ניקוס כריסטודולידס, ורק לאחר מכן לבקר באנקרה. זהו סדר הפעולות הנכון, שנועד להמחיש כי ישראל מנהלת את מהלכיה מול תורכיה לא מעמדת חולשה אלא תוך הישענות על מערך אזורי של מדינות שהן, בלשון הדיפלומטיה העדכנית, like Minded – קרובות זו לזו בנקודת השקפתן המדינית והערכית. קרבה זו כבר באה לידי ביטוי בביקור של שה”ח כהן באתונה (6 ביולי 2023) לפגישה עם עמיתו החדש יורגוס יראפטריטיס, כאורחו הראשון של שה”ח היווני מאז שנכנס לתפקידו בעקבות השבעת הממשלה.

כמו בזירות אחרות באירופה ומעבר לה, גם מול יוון וקפריסין השותפות האסטרטגית מעוגנת בממד הביטחוני, ובין היתר עסקת המטוסים ומתקני ההדרכה עם חיל האוויר היווני, והתרגילים של המערך הלוחם הישראלי – בקנה מידה חסר תקדים – על אדמת קפריסין. ברקע ניצבת ההבנה בישראל כי היא עשויה להזדקק לגישה לנמלי האוויר והים בשתי המדינות, כעומק לוגיסטי, במצבים שבהם תעמוד ישראל בפני מתקפה נרחבת על העורף. בהקשר זה חשוב הסכם שיתוף הפעולה שנחתם ביולי 2023 בין נמלי אשדוד וסלוניקי, המדגיש פתרונות טכנולוגיים חדשניים ומענה לשאלות אבטחה והגנת סייבר.

מעבר לשיקולים קונקרטיים אלה, נודעת משמעות אסטרטגית ארוכת טווח להתבססות מעמדה של ישראל, לצד יוון, קפריסין ומצרים, כגורם מדיני, צבאי וכלכלי לגיטימי ואף מוביל באגן המזרחי של הים התיכון, ולאו דווקא כ”נטע זר” במרחב המכונה “המזרח התיכון”. השאיפה, בהקשר זה, צריכה להיות הרחבת המנדט ותחומי העשייה של ה-EMGF, פורום הגז של מזרח הים התיכון, כך שיהפוך בפועל לפורום אזורי רב-תכליתי. התועלת הפוטנציאלית בכך הומחשה לאחרונה בסיוע ההדדי בעת התמודדות עם שרפות הענק ביוון.

דפוסי הסיוע הישראלי באפריקה ומעבר לה

למיפוי זה של מערך יחסי החוץ וההזדמנויות האסטרטגיות של ישראל יש להוסיף, על אף ההיקף התקציבי הדל במרוצת השנים, את הישגיו של מערך מש”ב, בעיקר בתחומי ההדרכה בישראל של מאות אלפי חניכים ממדינות מתפתחות. פעילות הסיוע של ישראל, בייחוד בתחומי ביטחון תזונתי וקיימות סביבתית, מהווה גם מנוף לשיתופי פעולה עם מדינות במערב, התורמים בתורם לשינוי תדמיתה של ישראל.

פעילות זו, לצד השקעות של חברות כלכליות ישראליות ושיתופי פעולה ביטחוניים (בייחוד בהיבטי המלחמה בטרור) במדינות אפריקה ובאזורי עולם נוספים, כמו אגן האוקיינוס השקט, שבו יש לישראל כמה ידידות מסורתיות, מניחה יסודות למאמציה של ישראל לרתום מדינות אלה לתמיכה בעמדתה ובמעמדה בעת מאבקים בפורומים בינלאומיים.

את הפוטנציאל הגלום בהידוק הקשרים עם מדינות אפריקה ממחישים ביקוריהם בישראל של נשיא ליבריה, ג’ורג’ וואה (5 ביולי 2023), שאף דן עם הנשיא יצחק הרצוג ועם שה”ח כהן באפשרות של פתיחת שגרירות ארצו בירושלים; ושל נשיא זמביה, האקאינדה היצ’ילמה, שגם הוא נועד עם הנשיא (1 באוגוסט 2023) והדגיש את עניינה של ארצו בהעמקת שיתוף הפעולה.

המחשה לדפוסי שיתוף הפעולה שישראל יוצרת תוך מינוף יתרונה היחסי – במקרה זה בתחום הטכנולוגיה הרפואית – גלומה בהקמתם באפריקה של בתי חולים ייעודיים לטיפול בחולי סרטן, בסיועה של ישראל, לצד פרויקט Rays of Hope של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

כמו כן גייס שר החוץ כהן בעת ביקור בגאנה (26 ביולי 2023) את תמיכתה של עמיתתו, שירלי איורקור בוצ’וויי – שהיא עצמה בוגרת תוכנית הכשרה של מש”ב – במאבק להשיב לישראל מעמד של משקיפה באיחוד האפריקני, לאחר שנציגה ישראלית סולקה מן הפורום בפברואר 2023 בלחצן של אלג’יריה ודרום אפריקה. גאנה היא גם חברה במועצת הביטחון, וניסיון העבר (כמו בעת ניסיונה של הרשות הפלסטינית להביא להצטרפותה לאו”ם כמדינה חברה) מלמד שניתן לגייס מדינות, שישראל מטפחת את הקשר איתן, לפחות להימנע בהצבעה, ובכך לשלול מהצעות החלטה בעייתיות את הרוב הנדרש (9 מתוך 15) ולהימנע מלהגיע להזדקקות לווטו אמריקני.

תרומתה האסטרטגית של המערכה המדינית – ומה נדרש להצלחתה?

אמרות הכנף המיוחסות לבן גוריון – “או”מ שמום”, “לא חשוב מה יגידו הגויים” – הותירו חותם של הקלת ראש בחשיבותה של הדיפלומטיה הישראלית אל מול מרכיבי כוח מובהקים יותר, ואכן ברגעי הכרעה אין היא יכולה לייצר בפני עצמה, ללא גיבוי העוצמה הצבאית, מענה לאתגרים הקיומיים שישראל מתמודדת איתם. עם זאת, גם בן גוריון עצמו שקד על חיפוש מתמיד של בעלות ברית; בנה גשרים למדינות הפריפריה; וביקש למצוא שותפות מדיניות (ורוחניות) באסיה. מאז רק עלתה חשיבותה של העשייה המדינית, בעולם שבו התלות ההדדית מובהקת מבעבר.

בין היתר, יש למסכת הקשרים המתרחבת עם מדינות העולם ערך מכריע עבור מדינה שכלכלתה הפכה במידה רבה מאוד למוכוונת ייצוא (בהיקף של מעל 160 מיליארד דולר בשנה) וזקוקה לגישה נוחה לשווקים ולשרשראות האספקה. ספציפית, הייצוא הביטחוני הוא גם מכשיר מדיני וגם נכס אסטרטגי וביטחוני, המוריד את עלויות הייצור ליחידה ומסייע במימון המחקר והפיתוח המקיימים את יתרונה האיכותי של ישראל.

מעבר לכך, למערך המדיני הישראלי – הנשען על קשרי ביטחון וכלכלה אך גם מסייע בקידומם ובמימושם הפרטני בשטח – יש משקל בנטרול המאמץ הרצוף, שהפך לציר המאבק הראשי של הצד הפלסטיני, לבודד את ישראל ולהוקיעה. בעצרת הכללית של האו”ם ובפורומים דומים ממשיך הקו הפלסטיני לצבור הישגים (סמליים בעיקרם, אך צורמים לאוזן הישראלית), דוגמת מחיקתה של הזיקה ההיסטורית היהודית לירושלים. אך להוציא חריגים מעטים, כמו החלטת מועצת הביטחון 2334 (“מתנת הפרידה” של ממשל אובמה לממשלת ישראל), הם נעדרים עוקץ אופרטיבי, לא במעט בשל התבססות מעמדה המדיני של ישראל בשנים האחרונות.

כדי לחדש את תנופתה של העשייה הדיפלומטית הישראלית, שנבלמה במידה רבה (בחריג המובהק של “הסכמי אברהם” ב-2020) בשל הטלטלה הפוליטית הפנימית, נדרשים חמישה מאמצים המשתלבים זה בזה:

1. בראש ובראשונה, הרגעת החזית הפנימית ומיקוד מחודש של תשומת הלב – השלטונית והציבורית – באתגרי הביטחון ומדיניות החוץ בזירות האזורית והבינלאומית. המחיר שישראל משלמת על השסע הפנימי הולך ומאמיר, בראש ובראשונה בכל הנוגע למערכת היחסים עם הממשל האמריקני, כמו גם עם חלקים ניכרים של יהדות ארה”ב, המשמשת לעיתים קרובות כ”עתודה מדינית מתנדבת” בגיבוי למהלכי ישראל בתחום המדיני.
2. צמצום מרחב החיכוך עם ארה”ב גם בסוגיות נוספות, ככל הניתן, כולל הקפדה על שקיפות מלאה של המהלכים מול סין, בדיקה מחודשת של אפשרויות הסיוע לאוקראינה, ובהמשך לאמור לעיל, הידוק קשרי הביטחון והמודיעין עם הממסד הביטחוני האמריקני, ועם CENTCOM בפרט.
3. בסוגיה הפלסטינית, בהיעדר אופק מדיני מציאותי להסדר קבע בשל הפער בעמדות היסוד בין הצדדים, על ישראל לחתור להבנות עם ארה”ב, מצרים וירדן, ועם גורמים רלוונטיים בהנהגה הפלסטינית, במסגרת מה שמכונה “תהליך עקבה”, על אופן “ניהול הסכסוך” והורדת רמת האלימות, תוך הותרת אופציות פתוחות כלפי העתיד.
4. ברובד האופרטיבי נדרשת מעורבות אינטנסיבית של ראש הממשלה, בגיבוי המטה לביטחון לאומי (לתיאום מהלכים, האחדת מסרים והקצאת משימות), בבניית הממד האישי החיוני בדיפלומטיה של המאה ה-21.
5. במישור חיי היום-יום – חיזוקו של משרד החוץ כגורם מארגן ומוביל של כלל פעולות ההכנה – וההמשך – הנדרשות להצלחתם של המהלכים המדיניים לאורך זמן. גם למה שמכונה “הכוח הרך” יש משקל מסוים במערכה, החל מחלוקת כבשים לחג הקורבן על ידי שגרירות ישראל בסנגל ועד לניהול קבוצות מיקוד לצורך עיצוב אסטרטגיה תודעתית ותקשורתית בניו יורק. בין היתר, לשאלות כמו תמיכה ציבורית, ואף לגיטימציה לשימוש בכוח, יש כיום משקל גם במשוואות ההרתעה מול אויב “היברידי” שמערכות תעמולה ממלאות תפקיד מרכזי באסטרטגיה שלו. בתוך כך, הגדלה ניכרת בתקציבי מש”ב ובניית דפוסים של שילוב גורמים כלכליים, ארגוני חברה אזרחית, ואף יהדות התפוצות יכולות להניב תוצאות מדיניות טובות ולסייע גם בשיקום תדמיתה של ישראל בקרב בסיסי התמיכה המסורתיים שלה.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: Shutterstock